סיפור הלידה שלנו

סיפור ההריון והלידה של אווה מתחיל בעצם באפריל 2017, ב22 לאפריל ליתר דיוק, היום שבו גילינו שאנחנו הולכים להיות הורים . אחרי 9 חודשים ארוכים של צפייה, לפנות בוקר של יום חורפי אווה הקטנה החליטה שזה הזמן שלה להגיע לעולם, בשעה 4:52 במשקל 3,675 בשבוע 41+6. אבל כדי לספר את סיפור הלידה אני אחזור כמה ימים אחורה כשעוד פחדתי מזירוזים ושום רמזים ללידה לא היו באופק. 

הכל התחיל ביום שבת 13.1 שבוע ויומיים אחרי המשוער, כשחלטנו ללכת לים לנסות לזרז את הלידה, מיותר לציין שזה לא ממש זירז משהו למעט את השנ”ץ שלנו באותו יום( אבל מי יודע אולי אם לא היינו הולכים בחול לא הייתי יולדת 3 ימים אחרי. ביום ראשון ידעתי שאני צריכה לנסוע לביקורת “הריון עודף” בבית חולים  וממש ציפינו שתהיה איזושהי התקדמות בעקבות ההליכה.

מחזה נדיר של לויתן בחופי בת-ים

יום ראשון לא היה כל כך אופטימי ונאמר לנו שאם עד יום רביעי אני לא אלד לבד באופן טבעי, ביום רביעי בבוקר אני מגיעה לזירוז במקום מעקב הריון. קצת התאכזבנו ונבהלנו כי השאיפה ללידה טבעית ללא זירוזים היתה החלום שלי.

תמונה אחרונה כזוג:)

14/1/18

כל יום ראשון הסתובבתי בתחושה ששום דבר לא מוכן לבואה של הקטנה אז התחלתי לסדר את כל הבית.לארגן מחדש את החדרים. הימים היו ממש קרים והתעקשתי שנחזור לישון בחדר שינה במקום בסלון אחרי שכל הקיץ (והרבה אחרי) בילינו בסלון עם המזגן וזה היה ממש כיף ונוח, אפילו שחדר השינה שלנו כבר הפך  לחדר של הפיצית, סידרנו ועיצבנו הכל ממש יפה במיוחד בשבילה. הבנתי שחדר לבד לתינוקת זה מיותר לכרגע, כן 4 ימים לפני סוף ההריון, שהיא בכלל לא תישן בחדר לבד עד גיל שנה לפחות אז החדר יעמוד ריק בעצם? התחלנו לסחוב ולפרק ולהזיז והלכנו לישון סחוטים רק אחרי שהפכנו את כל הבית. בלילה הזה היתה הפעם הראשונה שהרגשתי מה זה ציר, היו לי כמה כאבים רנדומאליים ממש כמו כאבי מחזור חזקים במיוחד אבל הצלחתי לחזור לישון, אולי בכלל לא התעוררתי מהם אבל הרגשתי אותם ממש טוב בכדי לזכור אותם. ביום שני לאורך היום היו לי כמה צירונים קטנטנים דומים בכאבם למה שהיה בלילה רק מאוד ברורים וקצרים.

15/1/18

כל היום המשכתי לסדר, לחקור לגבי זירוזים, אפילו קצת התייאשתי והזמנתי תור לדיקור סיניכדי לעשות זירוז ליום שלישי בבוקר, אבל לאווה היו תוכניות משלה. הלכתי לישון ב23:00 וקמתי ב2 וחצי מכאבים, הרגשתי שהיו לפחות 10 צירים דיי חזקים ב3 וחצי שעות האלה ואחר כך היו עוד צירים לא סדירים עד 4:30 וכל פעם הכאב עולה ולא ממש הצלחתי לישון או לנוח והחלטנו לסוע לבית חולים לבדיקה  לקראת 7 בבוקר, לביקורת חוזרת, כל הדרך עם צירים במושב הקידמי, כל חור קטן בכביש מקפיץ לי את כל הגוף.איכשהו הצלחתי גם לענות לסבתא לשיחה מוקדמת מידי על הבוקר ולהגיד שהכל אחלה כשבעצם אני מחכה לציר הבא…לא רציתי שכולם ידעו שאנחנו דרך לאסף הרופא שהתהליך לא יעצור פתאום חח… הגעתי וחיברו אותי למוניטור, בדקו פתיחה והיתי עם 1 סמ’  והתקדם ל2 בזמן שהינו שם.

 

לא מאותו יום אבל ממש קרוב, מי מאיתנו בהריון בעצם?:)

16/1/18

אמרו שאני עדיין לא בלידה פעילה ואם אשאר אז זה רק יעכב את ההתקדמות, יכולנו לחזור הביתה ישר ולנסות להתקדם בבית או ללכת להסתובב בשטח הבית חולים ואז לראות אם יש התקדמות. החלטנו ללכת לאכול בארומה ולנסות להנות מארוחת צהריים (אחרונה) כזוג 🙂 כל הדרך לארומה וכל זמן האוכל היתי עם צירים, לא הצלחתי לסחוב שעתיים של הסתובבות ואחרי שעה וחצי כבר חזרנו ב13:30 הדר’ בדק אותי אחרי מוניטור והיתי עם פתיחה 3. הוא החליט שאין סיכוי ללדת היום ושלח אותנו הביתה להתקדם בבית. סחבתי צירים בבית .סדירים מאוד ברורים של 3-7 ד’,  במיטה, במקלחת, על הכדור ועל כסא הפוך…אכלתי בין לבין ניסינו להירגע ולהתקדם כמה שיותר בבית…סביבות 17:30 כבר לא יכולתי יותר הייתי חייבת לדעת כמה התקדמתי אז נסענו שוב למיון הפתיחה היתה 4…שלחו אותנו לחדר לידה..סביב  השעה 19:00 בעלי הלך לסדר ניירת ואותי לקחו בכסא גלגלים לחדר 10.ומשם אני לא ממש זוכרת הכל בבירור.

 

 

חדר לידה באסף הרופא, חדר 10, מזל שהשעון לא היה מולי.
עדיין מחייכים:)

היתי במיטה עם מוניטור לסירוגין,  במקלחת, עם כל ציר שהיה, הכאב גבר…הרגיש לי טוב להישען קדימה ושבעלי יתמוך לי את הבטן בזמן שעומד מאחורי…עשיתי הרבה קולות של “ששש..” ו”המממ…”  וניסיתי להתרכז ברגע שמקרב אותי ללידה של הקטנה ולא בכאב. הכאב שמתארים שדומה לכאבי מחזור חזקים( מאודדד) זה מה שהיה אצלי, פחות בגב בהתחלה, לרוב בבטן התחתונה וממש הרגשתי את הבטן התחתונה נקרעת. כל הזמן הזה בחדר לידה היתי כאילו בבועה והרגשתי ממש לא מחוברת למציאות, כל הזמן הזה משעה 19:00 ועד לפנות בוקר ודים עמד לידי והחזיק אותי ועזר לי בהכל.(אני עדיין מתקשה להאמין שהוא שרד את זה ושרד אותי חחח..)

17/1/18

סביבית שעה 2:00 פקעו לי את המים (ללא הזהרה מוקדמת וזה עד עכשיו מציק לי לצערי) אז כבר היתי בפתיחה 5..ז”א משעה 19:00 בערב עד 2 בלילה התקדמתי רק בסמ 1.מפתיחה 6 החלטתי לנסות לקחת גז צחוק וזה הפך לכאבים בלתי נסבלים אבל עדיין רגשתי שאני שולטת בסיטואציה בקושי הצלחתי להחזיק את המסכה של הגז ולהשתמש בה, זכרתי שצרחתי המון אבל בעלי אמר שלא באמת…אחרי הפקיעה התקדמתי דיי מהר, סמ’ לשעה עד פתיחה מלאה סביבות 4 בבוקר. ב4:00 הראש עדיין לא ירד עד הסוף אפילו שהייתה פתיחה מלאה ומחיקה 100 החלטתי לשנות את התנוחה ועמדתי על הברכיים כשאני נשענת על גב המיטה כדי שיהיה לחץ כלפי מטה. וככה העברתי צירים של 200+- עד הלידה עצמה שקרתה אחרי כ50 ד’. .עכשיו בואו נדבר על הכאב, שום דבר לא יכול להכין אותך לכאב כזה אלא אם כן נפלת מקומה שניה ושרדת כדי לספר…(אולי אני מגזימה קצת…אבל אין לי דרך לתאר אפילו…אני אנסה..)כאב של הצירים הרגיש כאילו שהגוף נקרע מלמטה ולחץ אדיר מנסה להתקדם ולצאת אבל לא מצליח..היה לי קשה לשחרר ולא לסגור את הרגליים…לא היה קל להרפות בכלל כאילו פחדתי לשחרר .אחרי חצי שעה בערך של צירים 200 הרגשתי את הראש דוחף ובעלי קרא למיילדות.  הן נכנסו לחדר לידה והתחילו ישר להכין את החדר לבואה של הקטנטונת, אמרו שהראש כאן והכל מוכן לדחיפות בצירים הבאים. רציתי ללדת על הצד אבל האחות טענה שבגלל התינוקת גדולה אני אקרע והיא לא תצליח לעזור לי, בסוף ילדתי על הגב. לקחת לי 3-4 צירים להבין איזה דחיפה אפקטיבית ואיך בכלל צריך ללחוץ, אחרי כמה צירים הראש כבר ביצבץ והחלתי להרגיש את השריפה שכולן מדברות עליה וכשזה קרה -התחלתי לצרוח באמת. הראש נכנס ויצא בגלל שהיה לי קשה להשתחרר והחלץ היה כל כך בלתי נסבל שפשוט התחלתי לומר שאני לא יכולה כבר ולא מסוגלת…אבל אז הכל התחיל להתקדם מהר. מיילדת אחת מתחה לי את הפרינאום והשניה לחצה על הבטן כדי שאוכל לעבור את השלב הזה שראש לא זז …אחרי 4 צירים בערך הרגשתי איך הוא לוחץ ממש למטה סופר חזק ואז היא אמרה לי לעצור ולא לדחוף.. וכאינסטינקסט התחלתי לעשות פופופופו…אחרי כמה כאלה הראש פשוט יצא החוצה ואחרי כמה שניות לפי ההרגשה שלי הרגשתי את הבטן מתרוקנת בבת אחת ואני רואה אותה מולי בידי המיילדת תלויה כמו קסם סגלגל עם התבור מחובר והניחו אותה ישר עלי חלקלקה ומתוקה וחמימה. ההרגשה של עור לעור פשוט מדהימה, היא התפתלה עלי וחיפשה ישר ציצי הרימה את הראש אלי וזחלה קצת בהתפטלות נתתי לה קולסטרום שהצלחתי קצת לשים לה על השפתיים.אני רק זוכרת שאמרתי מלא “אימלה אימלה”….ו “יו יו אני לא מאמינה”…וישר כשהיא יצאה ראיתי את הגבות ואמרתי שקיבלה את הגבות של סבתא…(ודיברתי  קצת שטויות מהגז כנראה..ש4 דורות עוברות הגבות עכשיו זה קצת מצחיק להיזכר זה רגע כאילו את עומדת מחוץ לגוף של עצמך ורואה הכל מצד,) הכמה דקות האלה אחרי שהקטנה היתה בחוץ. החזקתי אותה ובעלי בא אלינו ושאל “אז מה? אווה?” ואמרתי כן היא נראת כמו אווה. וככה החלטנו שזה השם של הקטנה:)

 

 

לקחו אותה לשקילה ליד המיטה עם בעלי איתה. 3,575 ואז הוא עשה איתה גם עור לעור..היא הוציאה עליו את הקקי הראשון שלה ישר חח. השיליה יצאה ב3-2 דחיפות..ראיתי שהיתה עם קרום לבן מנופץ וטיפטפה ..לא ראיתי אותה מאז למרות שרציתי לשמור אותה.לא היו להם תשובות לתת לי. הגיעו לתפור אותי ועשו לי 3-2 תפרים פנימיים בדרגה 2 והיו לי 2 שריטות שלא תפרו. אחרי זה הזרימו לי פיטוצין. הינו בחדר לידה כשעתיים אחרי הלידה התקלחתי התארגנו ולקחו אותי בכסא למחלקה ואת התינוקי במיטה לידי ובעלי הלך מסביב… הגענו למחלקה סביבות שעה 7 וחצי  ואחרי כשעה הרגשתי שהדימום שלי הוא מעבר לנורמה אז קראנו לרופא.באו לבדוק אותי כמה רופאים  בפרקי זמן קצרים והחליטו שצריך לעשות משהו…לוקחים אותי לרביזיו.העבירו אותי למיטה אחרת ואמרתי ביי לבעלי ושיהיה עם הקטנה  וישמור אליה.הוא הזעיק את אמא שלי להגיע לעזור לו כמובן שלא ידענו כמה זמן זה יקח ומה הולך לקרות. ברגע שיצאנו מהחדר התחלתי לבכות  מהלחץ מה הולך להיות הרגשתי שלא מסבירים לי מה קורה. ואז בא רופא אחד שהסביר לי בדיוק מה קורה מה הולך ומה יעשו לי.אחרי שחתמתי הסכמה על הפרוצדורה שלחו אותי לחדר ניתוח …אני רק זוכרת ששכבתי על המיטה והאורות מעלי אמרו להסתובב על הצד בשביל הרדמה ספינלית…ומשם אני רק זוכרת שמורידים ממני את המסכה של ההרדמה ואני שואלת מה ישנתי? אז למרות שלא הכל הלך לפי התוכניות שלנו הכי חשוב שהכל נגמר טוב וכולנו חזרנו הביתה בריאים בידיים מלאות , אחרי 4 ימים בבית חולים אין כמו להיות בבית:)

 
לווקאם טו ריאליטי

0 תגובות

השאר תגובה

XHTML: You can use these tags: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

דילוג לתוכן